כתיבת הדמעות

עבודותיה של נורית גור-לביא(קרני) מציגות דפי יומן שכתבה סבתה, שרה כפרי, ממייסדות כפר יהושע. דפי היומן מוצגים כמות שהם, והתערבות האמנית בהם מינורית וכמעט לא מורגשת. השאלה הראשונה שעולה למראה העבודות היא מהי בדיוק עבודת האמנות שנעשתה בהן, ומדוע זכו להיות מוצגות בתערוכה. ניתן בהחלט לטעון, שהעבודה שעושה גור-לביא מסתכמת בהנגשה, קרי, בשינוע דפי היומן מחביון הארכיון המשפחתי אל המרחב הציבורי. אך האם עבודת ההנגשה ראויה בכלל להיקרא אמנות? שהרי מדובר בעבודה הקשורה יותר לעבודת ארכיון מאשר לעבודת אמנות. ובכל זאת, כפי שנראה מיד, לעבודת ההנגשה, מינורית כל שתהיה, יש ערך אמנותי רב. 

כדי להבין את הערך האמנותי של העבודות יש לבוחנן על רקע פעולות ארכוב אחרות של חייה של שרה כפרי, והכוונה בראש ובראשונה לאתר הויקיפדיה שמוקדש לה ולספר "חיים של משמעות" מפרי עטהשאותו ערכו בנותיה לאחר מותה מתוך חומרים שכתבה. מהעיון באתר ובספר מצטיירת תמונה של אישה פעלתנית, שהקדישה את חייה למפעל הציוני. שרה כפרי נולדה למשפחה אמידה במינסק. יחד עם אחיה, אליעזר קפלן – לימים סגן ראש הממשלה ושר האוצר בממשלת ישראל הראשונה – היא הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית ובמפלגת "צעירי ציון". לאחר עלייתה לארץ ב-1920, כשהיא בת עשרים, כפרי למדה גננות במכללת לוינסקי, ואחר כך שימשה כגננת הראשונה במושב נהלל. שם הכירה את בעלה, מיכאל כפרי (קוקסו), שנמנה על מקימי קיבוץ תל יוסף. השניים היו ממקימי כפר יהושע. במושב חילקה כפרי את זמנה בין עבודה במשק לגידול ארבעת ילדיה. אחר כך נרתמה לפעילות ציבורית שכללה חברות בוועדת החינוך ובארגון האימהות העובדות. במסגרת זו קידמה אג'נדה פמיניסטית, שכללה את עידוד השוויון המגדרי וקידום מעמד האישה. בהמשך שמשה כפרי כצירה מטעם מפא"י בקונגרס היהודי ה-20 (1937) וה-21 (1939). ב-1945 היא נשלחה מטעם מועצת הפועלות למסע גיוס כספים באמריקה ובקנדה. גולת הכותרת של פעילותה הציבורית הייתה חברותה בכנסת השנייה מטעם מפא"י. 

מה רב הפער בין דמות החלוצה שהקדישה את חייה למפעל הציוני, זו העולה מהספר, לבין הדמות העולה מדפי היומן שמוצגים בתערוכה. ההבדל הראשון הוא ההבדל הסגנוני: הכתיבה בספרה של כפרי עניינית ותכליתית, בעוד בדפי היומן נחשפת נפש עדינה, אשר חרף הצהרתה על כך שאיננה מעוניינת להיות סופרת, כתיבתה נושאת ערך פואטי מובהק. די אם נעיין בשורות הבאות כדי לבסס טענה זו: "הרוח נושאת את דברי אשר התפרצו/ מלבי בליל חשך זה והכוכבים הקשיבו". בדפי היומן גם מתוודה כפרי על חיבתה לשירה ולריקוד בימי נעוריה. נטיות אמנותיות אלו הוקרבו כולן על מזבח המפעל הציוני. 

הכישרון האמנותי לא היה הדבר היחיד שהוקרב על מזבח הציונות. העיון בדפי היומן חושף את הקשיים העצומים שבהם הייתה נתונה. כך הדבר בנוגע לעבודת הכפיים המאומצת, שבה ביקשה ליטול חלק חרף היותה גננת, וזאת מתוך התעקשות על הגשמת החלום הציוני במלואו. על אלו נוספת הנשיאה בעול אחזקת הבית וגידול הילדים.   טרוניות כלפי בעלה, שאינו מסייע, בלשון המעטה, בנשיאה בנטל עבודות הבית וגידול הילדים. לא רק שהבעל אינו משתתף בנטל, אלא שהוא גם משתיק כל ביקורת כנגדו. על כך גם נוספת הטחת עלבונות ויחס מזלזל מצדו. מציאות החיים הקשה מובילה את כפרי להכרה בפער הבלתי ניתן לגישור בין המצב הנוכחי לבין החלום הציוני. כל אלו מובילים אותה לנקודת שבירה, שבה היא מבקשת את נפשה למות: "אילו מתי עכשיו ברגע זה! מה טוב היה לי". או: "אולי ה' יעזר לי ואמות". הדפים אף כוללים אזכור של ניסיון התאבדות: "לפני שנים בליל קיץ אחד החלטתי ללכת לשכב על מסילת הברזל ולחכות עד בוא הרכבת". הדבר היחיד, לדבריה, שמנע את התאבדותה היא ההכרה במחויבותה למשפחתה ולעמה. במובן זה דפי היומן משמשים כאמצעי תרפויטי, המשכך את מצוקות היומיום בסיוע פעולת הכתיבה. 

מדברים אלו עולה שחייה של שרה כפרי כמו נכתבו פעמיים, בשתי כתיבות שונות. הכתיבה האחת, זו שמופיעה בספר, היא הכתיבה הרשמית, המייצרת ייצוג אידיאלי של שרה כפרי כדמות מופתית שהגשימה את החלום הציוני אחד לאחד, ושטיפחה אגב כך אג'נדה פמיניסטית. הכתיבה השנייה היא הכתיבה הווידויית, זו שמופיעה בדפי היומן, החושפת דמות הכורעת תחת נטל העבודה, והמפקפקת אגב כך באפשרות הגשמת החלום הציוני. הדמות עתירת הפעלים, שלעולם אינה נכנעת לאתגרים, מופיעה לפתע כדמות שברירת, שמטילה בספק את קדושת החיים ומנסה לגדעם במו ידיה. הדמות שקידמה אג'נדה פמיניסטית בשעה שמונח זה עדיין לא היה בנמצא מופיעה כמי שנכנעת לגחמות בעלה, המפיל עליה את עול תחזוקת הבית וגידול הילדים. 

הכתיבה הווידויית היא הכתיבה הקרובה יותר להוויית הדברים עצמם, למה שהיה באמת, או בניסוח אחר, לממשי. אם כי יש לקחת בחשבון את דבריו של דרידה כי הווידוי הוא בבחינת אפשרות בלתי אפשרית, בהיותו כולל בתוכו, מעצם מהותו, הסתרה לא פחות מחשיפה. זו גם הכתיבה של הגוף, שכמו כותב את קורותיו בנוזלים של עצמו. במקרה זה לא מדובר בנוזל הלב – הדם, אלא בנוזל העין – הדמעות. שרה כותבת את דפי יומנה לא בדם לבה אלא בדמעות עיניה. לאחר שטבלה את הציפורן בכסת עיניה, היא מאיירת את הדף בשורות שורות של כתיבה, שעוצמתה טמונה לא פחות בנראותה הפיתולית המכשפת מאשר בתוכנה.

כתיבה זו, כתיבת הדמעות, מצומצמת בהיקפה ככל שתהייה, מטילה בספק את הנחיצות והערך של הכתיבה הרשמית, שלפתע מצטיירת כאשדי דיו שרק מכסים על מה שהיה באמת. כתיבת הדמעות היא אפוא הכתיבה של הקרִיפְּטָה, של הסוד, של אותו גלעין מעמקים בלתי נגיש המוסתר בקליפת הכתיבה הרשמית המקיפה אותו מכל עבר. ומהו סוד זה אם לא ייסורי הגוף והנפש של אותה חלוצה למופת – שרה כפרי – שהובילוה לתהומות הייאוש, אשר בהם מותה היה נראה כעדיף מחייה. ניתן לשער שלא רק שרה כפרי עברה מסכת ייסורים מעין זו. שהרי הכאב, הייאוש, האובדניות, וכן הלאה, היו מנת חלקו של דור שלם, שאותה נאלץ לשלם על התגייסותו למפעל הציוני. מחיר כבד זה הודחק והושתק במתכוון בידי הנרטיב השלט, וזאת כדי ליצור תמונה אידיאלית של גאולת האדמה והאדם בידי המפעל הציוני.

אותו סוד שנחבא בין דפי היומן הוא שמסביר את המאמצים הרבים שנעשו להסתרתו. קודם כל, הכותבת עצמה מצהירה במעין הסתרה עצמית על כך שאינה מעוניינת שדבריה ייקראו. בקרב בני המשפחה רווחת הסברה כי הדפים המוצגים בתערוכה הם רק חלק קטן מיומן שלם, שעקבותיו אבדו. בהחלט ייתכן כי הדפים שכן שרדו נתלשו מהיומן המקורי בשל התוכן הנפיץ שמצוי בהם. מאמץ זה להסתיר את הדפים המפלילים תרם באורח פרדוקסלי להישרדותם, שכן היומן עצמו אבד או הושמד במתכוון, ואילו הדפים שהוצאו ממנו נותרו שלמים. הדפים המפלילים נשמרו במעטפה מיוחדת במשך שנים אצל בני המשפחה, והתגלו רק לאחר המוות של מי שהחזיק בהם. כך הם מצאו בסופו של דבר את דרכם אל אם האמנית. האם אישרה את הצגתם בתערוכה רק לאחר שמחקה מהם את הקטעים שלדעתה מוטב שלא יראו אור יום. את כתיבת הדמעות מעטרים חבלי ערפילים שחורים הנפרשים לאורך השורות, וכמו מעידים במחיקתם על התוכן הנפיץ שרוחש מתחתם כלבה. 

פעולת ההסתרה מצד המשפחה זוכה לחיזוק מצד האמנית: גור-לביא סרקה את דפי היומן המקוריים. את הסריקות היא הדפיסה על דפים מעובים, שאותם נתנה לאמה על מנת שתצנזר אותם. הדפים המצונזרים הועתקו שוב בטכניקה של תחריט צילום, וההדפסות של תחריט הצילום הן שמוצגות בתערוכה. דפי היומן גם הושארו במתכוון בגודלם המקורי, דבר שמקשה עוד יותר על קריאתם. דפי היומן המקוריים עברו אפוא סדרה של מחיקות והעתקות, אשר יוצרות מעין מסך מרובד שנפרש ביניהם לבין הצופה, ובכך מעדנות ולו במעט את נפיצותם. 

ההתערבות המינורית בדפי היומן מתבררת אפוא כבעלת ערך רב, שכן היא מגשימה את ייעוד האמנות. שהרי על האמנות מוטל לא רק למסור את המציאות אלא גם להלשין אותה/עליה, כלומר, לגלות את סודה, בלתי יאומן ובלתי נסבל ככל שיהיה. אופן הצגת דפי היומן מייצר דיאלקטיקה של חשיפת ההסתרה, או הסתרת החשיפה, אשר, מצד אחד, מאפשרת את גילוי הסוד – הלא היא הקריפטה של משפחת קוקסו-כפרי על ענפיה  ושל הציונות בכלל – ומצד שני, משככת את האפקט הנפיץ שיכול להילוות לגילויו.

ד"ר דרור פימנטל

מרצה בכיר

המחלקה לתרבות חזותית וחומרית

תכנית המוסמך למדיניות ותיאוריה של האמנות